עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות/פז-גולדמן אלכס

"ברגע הראשון חשבתי שזאת מקהלת חתולים מייללת, ואז קלטתי שזה בעצם בכי של ילדים. הלב שלי אמר שקרה משהו איום ונורא בבית שלנו. אולי יותר גרוע מאותו לילה שבו עמית ואני בכינו עד הבוקר, אבל לא היה לי זמן לזיכרונות עצובים. התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, אפילו בלי לספור אותן כמו שאני עושה בדרך כלל. בקומה השנייה כבר ראיתי שדלת הבית שלנו חצי-פתוחה. דילגתי את שבע-עשרה המדרגות האחרונות לקומה השלישית, דחפתי את הדלת ונכנסתי. ציפיתי לרע מכול. באמצע הסלון עמדה אמא, ידיה לצדי גופה, ומבטה מושפל. עמית אחותי הגדולה עמדה מולה אדומה וסמוקה מבכי ושביט אחי הצעיר ישב על הרצפה וייבב. כולם נראו בריאים ושלמים. לא היה דם על הרצפה".